הפורטוגלים היו האירופאים הראשונים שהגיעו לסין (בשנת 1516) והם אלו שהקימו את מקאו. מאוחר יותר החל הסחר עם בריטניה, שבתחילה שגשג אבל בהמשך נוצר מאזן מסחרי שלילי מתמשך, של הבריטים שקנו מהסינים תה ומשי אך לא הצליחו למכור להם סחורה בריטית. הבריטים החליטו להשפיע על המאזן השלישי במכירת אופיום לסין. הסינים שלא היו מרוצים מכניסת האופיום לארצם, תפסו והשמידו כמויות גדולות של אופיום, מעשה שהוביל ב-1840 למלחמת האופיום הידועה בין סין לבריטניה.
מלחמת האופיום הסתיימה בכניעתה של סין, בהעברת הונג קונג לידי הבריטים ובחתימה על הסכם משפיל אשר העניק לבריטים גושפנקא להשתלט על שטחים רבים בסין. בנוסף, בתיווכה של ארה"ב וכאלטרנטיבה לשלטון זר כולל, הסכימה סין, לאפשר סחר חופשי בין סין לכל מדינה.
ב-1911 הודח הקיסר הסיני על ידי מהפכנים שרצו להקים רפובליקה. הגנרל יואן שיקאיי נבחר לנשיא הרפובליקה, ולפני מותו ב-1916 הכריז על עצמו כקיסר. לאחר מותו התפוררה הרפובליקה והחלה תקופת המליציות, שבה סין נשלטה על ידי קואליציות מתחלפות של אנשי צבא.
המפלגה הלאומית (KMT), בהנהגת ד"ר סון יאט סן, ביססה את כוחה בדרום סין והחלה לאמן צבא מהפיכה לאומי (NRA). בשנת 1921, הוקמה המפלגה הקומוניסטית הסינית (CPC).
ב-1925 השתלט צ'אנג קאי שק, מהמפלגה הלאומית, על המדינה. בשנת 1934, נמלטו מנהיגי המשטר הקומוניסטים לצפון-מערב סין, שם הכריזו על מנהיג סין החדש – מאו טסה-טונג.
ב-1931 פלשו היפנים למאנצ'וריה (צפון מזרח סין), הקימו שם ממשלת בובות ועד שנת 1939 כבר השתלטו על מרבית מזרח סין. לאחר מלחמת העולם השנייה, ולאחר כניעתה של יפן, התקיימה בסין מלחמת אזרחים בין הלאומנים לקומוניסטים.
מלחמת האזרחים בסין הסתיימה ב-1 באוקטובר 1949 עם הכרזתו של מאו טסה דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. בעקבות הכרזת העצמאות, נסוג צבא הרפובליקה, בראשותו של צ'אנג קאי שק לטייוואן, שם מתקיימת הרפובליקה הסינית עד היום.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 הכריז מאו על "הקפיצה הגדולה קדימה", בניסיון לקדם את הכלכלה הסינית. בשל ניהול לא יעיל וביטול הסיוע הסובייטי, הקפיצה הגדולה נכשלה והובילה לעוני נרחב ולרעב.
בשנות ה-60 התערער מעמדו של מאו, והוא הגיב ב"מהפכה התרבותית" (בין השנים 1966 עד 1976), במהלכה נוסד "צבא" המשמרות האדומים, אוניברסיטאות נסגרו, אינטלקטואלים נרצחו, מקדשים נוצתו, אלפי בני אדם נשלחו למחנות מעצר, וסין הקפיטליסטית הושמדה עד היסוד.
עם מותו של מאו ב-1976, נחלקה הפוליטיקה של בייג'ין בין המתונים בהנהגת ג'ו אן-לאי ודנג סיאו-פינג לבין הרדיקלים והמאואיסטים, בהנהגת אשתו של מאו, ג'יאנג צינג. כאשר ג'ו אן-לאי מת בשנת 1976, יצאו הרדיקלים כשידם על העליונה. חואה גופנג, יורשו הנבחר של מאו, הפך למנהיג המכהן. הכעס הציבורי כלפי ג'יאנג צ'ינג ותומכיה והקצב האיטי של הרפורמות במדינה הוציא אלפי סטודנטים לרחובות. אירועי המחאה הסלימו עד להפגנת ענק בכיכר טיאננמן, שהתקיימה בשנת 1989. ההפגנה דוכאה ע"י הצבא באכזריות ובמהלכה נהרגו מאוד מפגינים בלתי חמושים.
מאז תחילת המאה הנוכחית סין מאמצת גישה קפיטליסטית יותר והפכה לכוח כלכלי מוביל בעולם. לאחר חזרתן של הונג קונג ומקאו לידי הסינים, הם מקדמים את תוכניתם ל'סין אחת, שתי שיטות'. כרגע, המחסום הגדול ביותר שעומד בפני הגשמת הדגם של 'סין אחת' הוא טאיוואן, המסרבת להתאחד עם סין העממית.
בתחילת 2003 החלה כהונתה של ההנהגה הצעירה של סין בראשות הנשיא הו ג'ינטאו ורה"מ וון ג'יאבאו. השניים ממשיכים להוביל קו של פיתוח כלכלי מואץ והיפתחות למערב, לצד עמדה קשוחה כלפי טאיוון ונחישות לשמור על המבנה והסדר הפוליטי הקיים.
